קדימה לירוסלם בכל מחיר

אלפי שנים חלמו אבותינו על ירוסלם, עד כדי כך שבכל פעם שעף נשר בשמים היו אומרים (שמאלה שמאלה אגראצ'ן אירוסלם דאניה?!) חסידה, חסידה, מה שלום ירושלים? זה מדהים! בתור ילד קטן אתה שומע את המילים האלה! וכך אתה גדל בחוץ לארץ בתודעה שאתה נמצא לא "בבית" שלך וחולם תמיד שאתה צריך לחזור לבית – לירוסלם. 

לפני שעליתי לארץ בגיל שש-שבע הייתי רועה צאן, מקצוע עתיק יומין, מאבותינו הקדושים.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לרעות את הצאן, אנשי הכפר שלי החליטו שהגיע הזמן ללכת לירוסלם דרך סודן והתחלנו את המסע לסודן. קמנו כל הכפר ארזנו את הדברים ולקחנו צדה לדרך, את הצאן והבקר גם לקחנו והתחלנו למכור אותם בדרך. ההורים שלנו לא עשו בדיקה האם כדאי לעלות לארץ מבחינה כלכלית או לא שווה, האם הדרך קשה ויש סיכוי שאנשים ימותו בדרך ולא ישרדו את המסע?! אף אחד לא בדק את הדרך, לא עשו סיור מקדים. פשוט קיבלו החלטה, שכרו מורה דרך- אדם שאינו יהודי שמכיר את הדרך לסודן, מורה דרך הזה ניצל אותנו, לאחר שיצאנו מאתיופיה והגענו לשום מקום, הוא עצר אותנו כל מספר קילומטרים ודרש תשלום עבור הדרך, לא הייתה לנו ברירה אלא לשלם לו, כי אחרת ללא נקיפות מצפון הוא ישאיר אותנו בדרך וילך, גברים נשים זקנים וטף אבודים באמצע שום מקום.

יצאנו למסע הזה עם נשים בהריון קשישים וילדים קטנים, לדאבוננו, לא כולם שרדו את המסע, אנשים מתו וקברנו אותם בדרך, כך שמקום קבורתם לא נודע, אך היינו נחושים להתקדם ולהגיע לירוסלם. הנשים שילדו תוך כדי המסע- נאלצו לאחר מנוחה קצרה להמשיך את המסע בגבורה שלא ניתן להסביר.

תקצר היריעה מלתאר את כל תלאות הדרך, אני זוכר לדוגמא: שכאשר נגמרו לנו בדרך המים נאלצנו לשתות מהשלוליות, המים היו בצבע נס קפה והטעם היה נוראי, כשאין לך שום אפשרות מסתגלים להכל, הכל שווה למען ירוסלם.

שודדים: גם אימת השודדים הייתה סביבנו והם אכן הגיעו מספר פעמים לשדוד אותנו אבל בעניין הזה ההורים שלנו לקחו בחשבון וחשבו על פתרון בעניין השודדים, ההורים תפרו לנו כיס מתחת לבגד העליון, כיס מסתורי שלא ניתן לראות ושם שמו את רוב הכסף, השודדים ברגע שהם מגיעים הם הולכים לאנשים המבוגרים ולא לילדים ואז ההורים נתנו להם קצת מהכסף, מהסכום המעט שהשאירו אצלם וכל השאר נמצא אצלנו, אצל הילדים, וניצל מהשוד.

החיים בסודן: בסודן חיינו באוהלים שם היה מחנה פליטים שבאו מאפריקה, במקום זה הסתרנו את יהדותנו וטענו שאנחנו באנו מאתיופיה בעקבות מלחמות שיש שם ושאנחנו לא יהודים, כי אם ידעו שאנחנו יהודים זה יהיה הסוף שלנו. הסודנים שמו לב שיש יום אחד בשבוע שאין תנועה אצלנו ושאנו

עוצרים מהעיסוקים שלנו, זה היה ביום שבת, כך שהם התחילו לחשוד! ההורים שלי אמרו לי לצאת מהאוהל ולהניח את הסיר על הכירה ולהדליק את האש, כך עשיתי בכדי להטעות את "האויב".

ארץ אוכלת יושביה: במחנה הפליטים סודן היו הרבה מחלות זיהומיות, אין יום שלא מתים אנשים, יצא לנו לקבור אם ובתה באותו יום, את הילדה בבוקר ואת האמא בצהרים, ומה שעצוב בנוסף לעצם מותם הינו טקס הקבורה שהתנהל ע"י הנוצרים ולא הייתה שום אפשרות אחרת לצערנו.

רעב: בנוסף למחלות היה גם מצבים שלא היה מה לאכול ואני שוב בתור ילד קטן נשלח "לשליחות" לבקש אוכל (אינג'רה) מהסודנים המקומיים, היו כאלה שנתנו לי אוכל והיו כאלה שאמרו לי: ה' יעזור לך ושלחו אותו בידיים ריקות.

התכוננות לעליה לירוסלם: לאחר כשמונה חודשים בסודן קיבלנו התראה של כשעה שעולים לירושלים, ההורים מיד התחילו להתארגן להכין לחם ואינג'רה במהירות והתחלנו ללכת לכיוון המקום שאמרו לנו להגיע אליו, הגענו למקום ושם חיכתה לנו משאית גדולה עליה העמיסו את כולנו, היה צפוף כל כך שלא ניתן לתאר, כולם דחוסים ואין מקום לזוז פשוט מצב הזוי, ועוד דבר מדהים היה שהמשאית נסעה מבלי להדליק פנסים, בחושך מוחלט, כך נסעה עד למנחת מאולתר באמצע שום מקום, בו נחת המטוס שלקח אותנו סוף כל סוף לארץ ישראל בשעה טובה.

מאז שעליתי לארץ חלפו שלושים שנה וזכיתי ללמוד תורה בישיבה הקדושה הגבוהה "אור עציון".

לפני כעשור שנים אני יושב בבית המדרש בישיבת "אור עציון". תוך כדי הלימוד כנפי הדמיון לוקחות אותי ומחזירות אותי למסע בדרך לסודן ואני חושב לעצמי איך ההורים שלנו עשו את המסע הזה בלי לחשוב כמעט על הסיכונים שיכולים לקרות?! האם בכלל כדאי לעשות את הצעד הזה? ניהול סיכונים פשוט. הרי את המסע הזה עשינו כולנו- ילדים רכים, נשים בהריון, סבים וסבתות עשינו ברגלינו את המסע הקשה והמסוכן במדבריות מאתיופיה לסודן, כדי להגיע לארץ ישראל לירושלים, מה הגורם שהניע אותם ועל מה הם חשבו בכלל?? כל הסיכונים הנוראים של הדרך לא הרתיעו אותנו, קדימה בכל מחיר! לירוסלם. מי שינסה לשפוט בהגיון קר את המסע הזה לא יבין דבר. כח פנימי קדוש ועתיק וחזק מכל שיקול שכלי קר, עשרות אלפים צעדנו ועשינו את המסע מתוך אמונה פשוטה ותמימה שעברה מדור דור, אמונה בצדקת הדרך, שמקומנו כאן בארץ ישראל בירוסלם. הייתה להם אמונה פשוטה שאי אפשר להבין ולהסביר בהיגיון בריא, כי כל המסע הזה הוא לא הגיוני בעליל. מותר לנו לא להבין הכל.

החיים בארץ: באתיופיה הכל ברור, הגדרתו של מי יהודי מלבד היותו יהודי מלידה, יהודי הינו אדם שמנהל אורח חיים דתי, אין מושג של יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, חיי המשפחה מאוד ברורים, בהתנהלות המשפחתית תפקידו של אב המשפחה ואם המשפחה הכל מוגדר, אין בלבולים, הייתה סמכות הורית מאוד חדה וברורה, לילדים הייתה יראת כבוד להורים וגם לאדם המבוגר, בקושי הסתכלו לאדם מבוגר בעיניים וקל וחומר להורים, משום יראת כבוד.

אחד האירועים שזכורים לי בשבוע הראשון במרכז קליטה בקרית ים היא השבת. פתאום אנחנו רואים מהחלון שביום שבת מכוניות נוסעות. אנשים לא הבינו שהגיעו לירוסלם, איך יכול להיות שבירושלים לא שומרים שבת!?

הקהילה עברה הלם תרבותי ודתי, נוצר פער בין החלום על 'ירושלים של זהב' לבין המציאות.

יחד עם זאת התגשם חלום להגיע לארץ החלומות, לארץ שאבותינו חלמו ובזכות התפילות שלהם זכינו לעלות לארץ לִבנות ולהִבנות.

יהי זכרם של הנופלים בדרך ברוך ת.נ.צ.ב.ה