חינוך דתי בעולם פוסטמודרני

אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה דברים שמסיחים את דעתנו מעיקר החיים, הרבה שפע ונהנתנות, העולם החיצוני מאוד קורץ לנוער ונותן הרגשה שעולם התורה, הדת- שייך לדור הקודם. דוד המלך אומר טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים לד, פסוק ט). הרבה טעמו, יחד עם זאת לא מצאו חיבור, איפה הטעות?! יש חיפוש גדול, יש צימאון גדול, צימאון לדבר ה' , חיבור טהור לקב"ה, לכל אחד יש את הקצב שלו, יש שלב שאדם מקיים מצוות כהרגל טכני חיצוני כ"מצוות אנשים מלומדה", וזה מוביל הרבה פעמים לכך שאדם עוזב את מצוות אנשים מלומדה ומשליך מעליו, כי קשה לו עם החיבור הטכני החיצוני והוא מחפש עומק שיגע לו בנשמה, לוקח זמן עד שהוא מוצא את החיבור ובעצם כל הזמן הזה הוא בחיפוש, למרות שלא  נראה. אנו כאנשים צריכים לראות את הנקודות החיוביות שיש באדם, את הטוב שיש שבו, את האור שבו- זה אתגר גדול מאוד!!. "טעמו וראו כי טוב ה' " יש כאלה שטעמו ויש כאלה שבכלל לא זכו לטעום. למה אלה שטעמו פרקו עול?! הרי הם כן טעמו משהו?! נראה לי לומר, שצריך לדעת איך לטעום, צריך לתת לכל אחד את הדרך שלו, את המקום שלו, לכל אחד יש מקום, לכל אחד יש אות  בתורה והוא מחפש אותה, מנסה לברר ולהגיע לאות שלו בתורה. לפעמים אנחנו, לא נותנים לו את האות שלו בתורה, אז הוא מחפש אותה, עוזב אותם/אותנו ומחפש אותה במקום אחר- שיאפשר לו, לפעמים זה לוקח הרבה זמן, כל אחד והמסלול שלו. הדור הזה, הוא דור של גאולה, דור של משיח. הוא לא לוקח דברים כמובן מאליו, הוא שואל, הוא מעז ואם לא מתחבר לו, הוא לא מקבל אותם, הוא מעדיף להמשיך הלאה עד שזה ידבר אליו. הגמרא במסכת סוטה(דף מט ע"ב) אומרת שבסוף הגלות לפני ביאת המשיח יהיה כך:  "...והאמת תהא נעדרת...ועל מה יש לנו להישען על אבינו שבשמים". האמת נעדרת- זה בעצם העולם הפוסטמודרני שטוען 'איש באמונתו יחיה' (שזה: אגב עיוות של הפסוק האמיתי "צדיק באמונתו יחיה") זאת אומרת כל אחד והאמת שלו, הכל נכון הכל לגיטימי, אין מושג כזה של נכון או לא נכון, הכל בעיני המתבונן  וזו הטעות. כן! יש אמת ושקר, נכון ולא נכון, שחור או לבן.  אמת יש רק אחת, אין מספר אמיתות,  כן! צריך לדעת להכיל  אחד את השני לאפשר אחד לשני לבוא לידי ביטוי במרחב האישי והכללי, האדם הינו עולם ומלואו. יחד עם זאת צריך להבין שהאמת היא אבסלוטית-מוחלטת והכל יונק ממקור אחד וצריך לחתור ולהגיע אליה, כל אחד במסלול/מסע שלו, עד שמגיע ליעד/לתובנה, שאין לנו על מי להישען אלא רק על אבינו שבשמים.