ברכת הקֵס

ברכת הקֵס כרוכה במטעמים

מנהגנו בקהילה מאז הגלות שבכדי לקבל ברכה מהקֵס המכונה כָּהַן[1] -המנהיג הרוחני- צריך להגיש לפניו ממיטב האוכל והשתייה[2], יותר מלשאר בני אדם. בסוף הברכה המתברך צריך לנשק את ברכי הקֵס. הדברים הללו חוזרים ונשנים תדיר במיוחד בשמחות ובעוד אירועים. לכאורה נראה שמנהג זה חסר תועלת וחומרי מדי. בכדי להבין שמנהג זה יסודו בהררי קודש נביא אירועים דומים במקרא.

מקור במקרא וביאור הרמח"ל

ברכת יצחק את עשיו: יצחק אבינו נראה ממבט ראשון כאדם השקוע בהוויה חומרית ומעייניו נתונים להנאות חושניות. כך נראית אהבתו למאכל ולמשתה בה תולה הוא את ברכתו לעשיו (בראשית כז, ד): "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת".

אמירה זו של יצחק טרם ברכתו מלמדת אותנו יסוד חשוב. יסוד זה המוצנע במכוון במסילת ישרים של הרמח"ל במדרגות התחתונות מזהיר באור יקרות בסוף הספר במדרגה העליונה - מידת הקדושה[3], וכה דברי הרמח"ל שם:

אך הקדוש הדבק בא-לוקיו ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו[4], הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים[5] עודנו פה בעולם הזה... ומעתה המאכל שאוכלים הקדושים הוא כקורבן שעולה על גבי האישים... והוא כעניין שאמרו חז"ל כל המקריב דורון לתלמיד החכם כאילו הקריב ביכורים[6]. וכן אמרו הרוצה לנסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין[7] במקום נסכים. ואין הדבר הזה שיהיו תלמידי חכמים להוטים אחר האכילה והשתייה, חס ושלום, שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא העניין לפי הכוונה שהזכרתי, כי תלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם, הנה הם כמקדש[8] וכמזבח[9], הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים (במזבח). ועל דרך זה כל תשמיש שישתמשו מדברי העולם, אחרי היותם כבר דבוקים לקדושתו יתברך, הנה עילוי ויתרון הוא לדבר ההוא שנזכה להיות תשמיש לצדיק.

דברים אלה הם עומק פשוטו של מקרא המתאר את השלבים הקודמים לברכת יצחק: "וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי:וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'[10].

חשוב לשים לב כי הבשר והיין אינם מביאים את יצחק לשכרות ולהתערטלות כפי שקרה לנח, אלא מעלים אותו להשגות עליונות של ריח גן עדן, "כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", ומתוך ההשגות האלה מברך אותו: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ...".

אלישע אוכל ביכורים?

כיוצא בזה מסופר בספר מלכים: וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים (לאלישע) לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ[11].

הגמרא (כתובות קה, ב) שואלת: "וכי אלישע אוכל ביכורים היה?"[12]. על כל פנים מתרצת הגמרא, שפסוק זה בא ללמדנו שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים. מוסיפים על כך התוספות שם, שבסדר אליהו זוטא מובא שתלמידי חכמים כפרה להם לישראל בכל מקום מושבותיהם.

סיכום

לסיכומו של עניין נראה מהדברים האלה שזהו מקור מנהג הקהילה, זו מסורת שעברה מדור דור. גם אם לא זכינו לכוון לטעמו המקורי של המנהג, ודאי שיסודו בהררי קודש. וכאן אני רוצה להעלות נקודה חשובה, בארץ התפתח מנהג חדש והוא הוספת כסף, סכום סמלי בנוסף להגשת המטעמים שנהגנו עד כה, דבר שלא היה קיים בעבר[13]. הרוצה להוסיף סכום כסף לברכת הקֵס, יעשה כן אך מרצונו החופשי ובהתאם למצבו הכלכלי.

יהי רצון שנדבק במנהגי אבותינו וברכת יצחק אבינו תחול עלינו.

[1] ראה הערה בהקדמת חיבור זה לגבי תפקיד הקֵס והגדרת מעמדו.

[2] כמובן בזמן שהאישה בנידה היא אינה מגישה שום דבר, ולמעשה אין מציאות שהיא שוהה בבית, כי יש בית מיוחד לנשים בנידה שנקרא "בית נידות". ראה הערה בפרק לגבי טומאת יולדת.

[3] מסילת ישרים פרק כו ד"ה אך הקדוש

[4] כלומר, קשורה ודבוקה בהם תמיד.

[5] כינוי לעולם הבא.

[6] כתובות קה ע"ב.

[7] מסכת יומא עא ע"ב.

[8] כמקום מקודש - אף על פי שהוא בנוי מחומרים גשמיים.

[9] כמקום העלאת הקרבנות המתעלים מחומריותם ע"י הקרבתם לשם ה'.

[10] בראשית כז,  פסוקים כה-כז

[11] מלכים ב ד, מב

[12] רש"י מבאר את השאלה: "והלא, לא היה כהן, שהרי מצינו בדברי הימים שנתייחס אביו של אלישע לשבט גד, (וכעי"ז יש בירור לגבי אליהו הנביא, רבו) עיין שם". והתוספות שם מקשים על רש"י שאין צורך לומר שאלישע אינו כהן, אלא שניתן לפרש את שאלת הגמרא בפשטות, שהרי אלישע היה בשומרון באותו רגע שהביא לו האיש את הביכורים, ואין ביכורים נאכלים חוץ לחומת ירושלים!

[13] אין לזה מקור, זה מנהג שהתפתח בארץ הקודש, באתיופיה לא נהגו לתת כסף עבור ברכה.