רקע היסטורי - יהודי אתיופיה

1]סיפורים שמועות ואגדות בין השנים ד'ר"ס-ד'תת"ס (המאה 9-15 לספירה): 

הטענות השונות של החוקרים השתלבו במשך השנים ויצרו את המסורות השונות. מעניינות במיוחד המסורות הנשענות, בין היתר, על עדויות המקרא. כך למשל נתמכת המסורת בדבר "צאצאי היהודים שירדו מצרימה בזמן גלות עשרת השבטים", בנבואתו של ישעיהו שחי בימי גלות עשרת השבטים לאשור בשנת ב'תתקצ"א (719 לפנה"ס לערך): "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש... ונשא נס לגויים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ (פרק י"א, פס' י"א)" (וכן ראה: מלכים ב' י"ח, י"א; צפניה ג', י').

סיפורו של אלדד הדני: בשנת ד'ר"ס (במאה התשיעית לספירה)

אלדד הדני היה נוסע יהודי שביקר כנראה בכמה מן הקהילות היהודיות באפריקה ובאסיה והביא את סיפורם לבני דורו היהודים בבבל, במצרים בברבריה ובספרד. בהביאו את מסורתם של יהודי אתיופיה סיפר שבימי פילוג המלוכה בין מלכות יהודה למלכות ישראל בשנת ב'תתק"י (850 לפנה"ס) החליט שבט דן שלא להיגרר אחרי רוב השבטים, ולהימנע ממלחמת האחים שעמדה לפרוץ, ולרדת דרך מצרים לארץ כוש: "לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה, אלא כדי לילך לעבור לנהר פישון (נילוס) ולארץ כוש... והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים, גנות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ". (אפשטיין, תש"ג). ספורו והליכותיו של אלדד הדני עוררו אמנם שאלות ותהיות אצל חלק מן החוקרים בני דורינו, אך צריך לציין כי בין גדולי ישראל בני דורו ולאחריו – כגון: רבינו צמח גאון, רש"י, הראב"ד בעל "האשכול", רבנו אברהם בן הרמב"ם- נטו לקבל את עיקרי דבריו כמהימנים.

[2]מהדורות שונות של סיפורו של אלדד הדני הגיעו לידינו. להלן, קטעים מאחת המהדורות, שבה מופיע הסיפור בצורת איגרת. באיגרת פונה אלדד אל היהודים, כנראה בספרד, ומתאר את שקרה לו ואת שבטי ישראל באיזורי מוצאו: "... ועכשיו נספר אחינו שבטי ישורון על עסק אלדד הדני המגיד כל זה, איך היה יציאתו בכל הארצות שהוא נאצל משבט דן ועשה לו השם נס גדול והצילו מכמה מקומות וכמה צרות שעברו עליו לצאת לאלו הארצות ללכת להגיד לכל בני ישראל המפוזרים בגולה עניינינו וענין ארצנו לבשר אותם נחמות ולדבר על לבם דברים טובות. וכך היה יציאתי מעבר לנהרי כוש... ויש לנו קבלה איש מפי איש שאנחנו בני דן היינו בתחלה בארץ ישראל יושבי אהלים ולא היה בכל שבטי ישראל בעלי מלחמה גבורי חיל כמונו. וכשעמד עליהם ירבעם בן נבט שהחטיא את ישראל ועשה שני עגלי זהב, נחלקה מלכות בית דוד ונקבצו השבטים ואמרו: קומו והלחמו עם רחבעם ועם ירושלם. אמרו לו: למה אנחנו נלחמים עם אחינו ועם בן אדוננו דוד מלך ישראל ויהודה, חלילה וחלילה! באותה שעה אמרו זקני ישראל, אין לך בכל שבטי ישראל כמו שבט דן גבורים. מיד אמרו לבני דן: קומו והלחמו עם בני יהודה. אמרו לו: בחיי ראש בן אבינו אין אנו עושין מלחמה עם אחינו ולא נשפוך דמם. מיד נטלו בני דן חרבות ורמחים וקשתות ונתנו עצמם למות לילך מארץ ישראל, כי ראינו שאין לעמוד. נלך מעתה ונמצא לנו מנוחה ומקום, ואם נמתין עד לסוף יוליכו אותנו. ונתנו לב ונתיעצנו לבא מצרים להחריבה ולהרוג כל יושביה. אמרו לנו נשיאינו: והלא כתוב "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" והאיך תצליחו? אמרו: נלך על אדום או על עמון ומואב להשמידם ונשב במקומם. אמרו נשיאינו: כתוב שהקב"ה מנע את ישראל מעבר בגבולם. לסוף נתנו עצה לילך למצרים ולא על הדרך שהלכו אבותינו וגם לא להחריבה אלא כדי לילך לעבור לנהר פישון לארץ כוש. ויהי כי הקרבנו למצרים ויקחו רעדה כל מצרים וישלחו אלינו: אם למלחמה ואם לשלום? ונאמר להם: לשלום! נעבור בארצכם לנהר פישון, כי שם נמצא מקום מנוחה. ויהי כי לא האמינו ויעמדו על משמרתם כל מצרים עד שעברנו ארצם. והגענו לארץ כוש, ומצאנו אותה ארץ טובה ושמנה, ובה שדות וכרמים גנות ופרדסים, ולא מנעו לבני דן לשבת עמהם כי בחזקה לקחו את הארץ. ויהי כי רצו להרוג לכולם ויהיו למס פורעים לישראל וישבו עמהם שנים רבות עד שפרו ורבו עד מאד ויהי לנו עושר גדול... וזה שמי: אלדד בן מחלי בן יחזקאל בן חזקיה בן עלוק בן אבנר בן שמעיהו בן חתר בן חור בן אלקנה בן הלל בן טוביה בן פדת בן עינן בן נעמן בן טעם בן טעמי בן אונם בן גאול בן שלום בן כלב בן עמרם בן דומם בן עובדיהו בן אברהם בן יוסף בן משה בן יעקב בן כפור בן אריאל בן אשר בן איוב בן שלם בן אליהוא בן אהליאב בן אחיסמך בן חושים בן דן בן יעקב אבינו ע"ה ושלום לכל ישראל אמן".

מסורת זו חוזרת במקורות נוספים, שש מאות שנה מאוחר יותר, כך, למשל, רבי עובדיה מברטנורא שפגש במצרים שניים מיהודי חבש תיאר אותם וכתב: "והם אומרים שמתייחסים לשבט דן". בשנת ה'ר"ס (במאה ה – 16) כותב הפוסק הגדול רבנו דוד בן זמרא (רדב"ז) בתשובותיו המתייחסות ליהודי כוש, שהם ללא ספק משבט דן שגלה לחבש עוד לפני ימי הבית השני[3] כך השתרשה מסורת זו והפכה למרכזית ולעיקרית שבין המסורות עד ימינו.

[1]לקוח מספר "כמו אור בכד". המחבר- גדי בן עזר.

[2]לקוח מספר "מעבר לנהרי כוש". המחבר- הרב מנחם ולדמן.

[3]בהקשר לפסיקת הרדב"ז כדאי לציין כי בהמשך תשובותיו הוא מציין כי הוא חושש שמא "קידושיהם קידושין" , קרי: נישואיהם כהלכה, ו"גיטיהם" שלא כתיקון חז"ל".

הרב ולדמן מציין בהקשר זה כי לו נשאל היה הרדב"ז פוסק להיתר לגבי חשש חיתון עם בני העדה "אם הייתה עולה לפניו השאלה הלכה למעשה כלפי עדה שלמה הרוצה לשוב לקהל ישראל ומסורתו". וכן פסק להתיר בדורנו הראשון לציון הרב עובדיה יוסף.