תענית אסתר באתיופיה

תענית אסתר באתיופיה

נהגו באתיופיה לצום את תענית אסתר במשך שלושה ימים בתאריכים י"ג, י"ד, ט"ו באדר. אחרי כל יום בערב אכלו ולמחרת המשיכו את הצום, הצום נקרא בשם "צום אסתר".

באתיופיה לא קיימו סעודת פורים ביום אף על פי שכתוב במגילה במפורש לעשות אותם ימי משתה ושמחה שנאמר: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים[1].

המקור במקרא

ננסה לעמוד על מקור המנהג: בחודש ראשון הוא חודש ניסן הפיל המן פור, הוא הגורל להרוג את כל היהודים ב-י"ג באדר שנה לאחר מכן -בחודש השתים עשרה על פי התורה. כדי לבטל את הגזרה הנוראה הזאת, אסתר מצווה את מרדכי (אסתר ד, טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". שלושה ימים אלו חלים בתאריכים י"ג, י"ד, ט"ו בניסן[2]. ביום השלישי לצום, ב-ט"ו בניסן, אסתר הלכה אל המלך מבלי שנקראה, ומסכנת בכך את חייה, שהרי אסור לבוא אל המלך בלי שנקראה אליו כמתואר בפסוקים (שם ה, א): "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ...".

מדברי הפוסקים

כיום אנו צמים ב-י"ג באדר כמו שנפסק בשו"ע (או"ח תרפו, ב): "מתענים בי"ג באדר".

המשנה ברורה מסביר את טעם התענית (שם, ס"ק ב):

מתענין בי"ג באדר - כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ה' להנקם מאויביהם.

לפי הסבר המשנה ברורה הצום הוא על ביטול באמצעים מלחמתיים של הגזרה של המן להרוג את כל היהודים בי"ג באדר.

כאן נעמוד על השאלה: למה יהודי אתיופיה צמו גם בתאריכים י"ד ו-ט"ו באדר? הרי התאריכים י"ד ו-ט"ו באדר נקבעו לימי שמחה ומשתה, כמו שכתוב במגילה (אסתר ט, כ-כב):

וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן

לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים.

הטור (או"ח תרפו, ג) מציין מנהג שהשתמר וזה לשונו:

ויש מתענין ג' ימים באדר. והכי איתא במסכת סופרים: רבותינו שבמערב מתענין באדר ג' תעניות של אסתר, אע"פ שאותן היו בניסן, לא היו רוצין להתענות בניסן, לפי שבו נגאלו אבותינו ממצרים והוקם בו המשכן.

נביא את הדברים במלואם ממסכת סופרים (כא, א):

מנהג רבותינו שבמערב להתענות שלושת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות, ולאחר פורים, שני וחמישי ושני.

מובן מכאן שהצום הוא על אותם הימים שצמו על אסתר לפני כניסתה למלך, ולא על יום י"ג באדר בו נגזר להרוג את כל היהודים.

יסוד המנהג באתיופיה

מסתבר שיהודי אתיופיה נהגו כמו המנהג שציין הטור במסכת סופרים. אלא שנהגו ממש בימים של חודש אדר המקבילים לימי התענית המקורית בחודש ניסן. ישנה דעה שאומרת שהאיגרות הראשונות שנכתב להרוג את כל הגויים הצוררים את היהודים בי"ג אדר הגיע לאתיופיה, אבל האיגרות השניות שכתוב בהם לקיים את ימי י"ד וט"ו אדר לימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים לא הגיעה לאתיופיה. נראה לי שקשה לומר זאת, הרי התנ"ך תורגם לשבעים שפות ואחד מהם זו לשפה אמהרית, זו השפה המדוברת והנכתבת עד היום, ובלשון זו כתוב התנ"ך שנמצא בידנו. אז איך המשיכו לצום גם בתאריכים י"ד וט"ו? אלא נראה לומר שהצום שיהודי אתיופיה צמים הוא על אותם הימים שצמו על אסתר לפני כניסתה למלך

כמו שהביא הטור בשם מסכת סופרים, ולא על ביטול הגזרה שנגזר להרוג את כל היהודים ב-י"ג באדר.

על פי המנהג שנהגו יהודי אתיופיה לצום שלושה ימים באדר, מובן מדוע קוראים לצום בשם "צום אסתר". לעומת זאת בהלכה שהובאה בשו"ע, לא מובן מדוע מגדרים את צום י"ג באדר בשם תענית אסתר, הרי שהצום הוא על אותו יום שנגזר להרוג את כל היהודים, וביום זה נקהלו היהודים להלחם ולעמוד על נפשם בעודם צמים, ואין קשר לתענית אסתר?

עונה על כך המשנה ברורה וזה לשונו (תרפו, ב):

ונקרא תענית אסתר, כדי לזכור שה' יתברך רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ה' בכל לבבו כמו שעשה בימים ההם.

לאור ההסברים הנ"ל נראה לי לומר, שהנקודה המרכזית שבשאלה האם לקרוא לתענית זו 'תענית אסתר' או בשם אחר, הדבר תלוי בהסתכלות מי הביא את הניצחון. האם זו אסתר או עם ישראל, הפרט או הכלל - עם ישראל. הטעמים הללו מראים את ההבדל בין תורת ארץ ישראל לבין תורת הגלות.

בגלות עם ישראל עסק בקיום מצוות, בשמירה על הזהות שלו, בהתעסקות בפרטים - במלחמת הישרדות. ואילו בארץ ישראל עלינו קומה ואנו עוסקים בכלל - צמים על ביטול הגזרה של עם ישראל, ולא על הצלתה של אסתר שהובילה לביטול הגזרה.

[1] אסתר פרק ט פסוק כב.

[2] צמו בליל הסדר.