צום תשעה באב בקרב יהודי אתיופיה

שני בתי המקדש נחרבו בתשעה באב וכל שנה אנו צמים ומתענים על חורבן בתי המקדש, אנו יהודי אתיופיה גלינו לפני חורבן בית ראשון והיינו מנותקים משאר אחינו היהודים, כך שהמידע על חורבן בית המקדש לא נודע לנו. אמנם הקֵסים^[1] הסבירו שכן ידעו על חורבן בית המקדש וגם באתיופיה צמו על חורבן בית המקדש במשך עשרה ימים ואף יותר. העניין של חורבן בית המקדש לא היה בתודעה של כלל הציבור אלא רק אצל מנהיגי הקהילה. יתכן לומר שהגלות הארוכה והניתוק משאר הקהילות תרם לתפיסה השגויה בקרב הציבור הכללי שבית המקדש עדין עומד על תילו, ומצד שני הקֵסים לא שיתפו את הציבור הכללי שנחרב בית המקדש וזו בכדי לא לשבור את רוח הקהילה. בשנות השלושים הגיע הקיסר היילה סלאסי לישראל בגלל שאיטליה כבשה את אתיופיה והוא ברח לישראל, לאחר תקופת שהותו בישראל חזר לאתיופיה. באחד הכינוסים שעשה היילה סלאסי הודיע לקֵסים שבית המקדש נחרב והציע למנהגי הקהילה -הקֵסים- להשתקע באתיופיה. המנהיגים דחו את עצתו בתקיפות^[1]. כפי שציינתי הקֵסים לא הודיעו לציבור הכללי על חורבן בית המקדש. העניין נעשה במתכוון. הקֵסים בחרו דווקא לעסוק בכיסופים ובתפילה לעלות לירושלים, כך להחדיר בקהילה התרוממות רוח ולהפיח בעם השתדלות בעבודת ה' ושצריך לעלות לירושלים. חשוב לציין יחד עם זאת שבאתיופיה המשיכו להקריב קורבן פסח למרות שאין בית מקדש^[1] זאת בניגוד להלכה שהתקבעה בעם ישראל. כתוב בתורה על איסור הקרבת קורבנות אלא לאחר שנכנסים לארץ ישראל ובונים את המשכן\ בית המקדש שנאמר: כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה: וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם: וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: וַעֲבַרְתֶּם֘ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח:^[1] האם ניתן להקריב קורבן פסח בימנו? הגמרא במסכת מגילה^[1] דורשת את הפסוק אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים, בית המקדש.

דנה הגמרא האם לאחר חורבן המקדש אפשר להקריב קורבנות במקום המזבח בבית המקדש או שאסור. מספר שנים לפני בניית בית המקדש השני, המקדש לא היה בנוי אבל המזבח כבר היה על מכונו. הרמב"ם מציין ששלושה נביאים עלו יחד מבבל, ואומר כך: "שלשה נביאים^[1] עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להן על מקום המזבח ואחד העיד להן על מדותיו ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית"^[2]. כך גם אומרת המשנה בעדיות "אמר רבי יהושע, שמעתי, שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא"^[3] זאת אומרת לאחר שנבנה בית המקדש אע"פ שנחרב אסור להקריב מחוץ לירושלים ולמקום המקדש וכך גם פוסק הרמב"ם וזה לשונו "לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אע"פ שאין שם בית בנוי. ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה. ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלם אף על פי שאין שם חומה. שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. ולמה אני אומר במקדש וירושלם שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא. ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלם מפני השכינה ושכינה אינו בטלה. והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין, בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל.^[4]" ע"פ המשנה בעדיות והרמב"ם מובן שאסור להקריב קורבן מחוץ לבית המקדש וירושלים.

עכשיו נחזור לענייננו בעניין צום תשעה באב, בכדי להבין איך יהודי אתיופיה קיימו את הצומות הללו למרות שדברי חז"ל לא הגיעו אליהם, הסיבה היא שארבעת הצומות כתובים בנביא זכריה ...צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י^[1] הם תקנת הנביאים ולא תקנת חז"ל, לכן באתיופיה צמו את צום תשעה באב על חורבן בית המקדש, דברים שכתובים בתנ"ך יהודי אתיופיה כן קיימו, והראיה היא תענית אסתר בפורים, כן צמו. אבל חנוכה שזו תקנת חכמים לא הגיע לאתיופיה בעקבות הניתוק משאר הקהילות ישראל, לכן לא חגגו באתיופיה את חג חנוכה.

"צום החמישי"- המוזכר בנביא זכריה הינו צום תשעה באב. תשעה באב הינו הצום החמור מכל שאר הצומות שקבעו חכמים^[1], וקרוב יותר בחומרתו לצום יום הכיפורים שהוא הצום היחיד שקבעה התורה בעצמה. מעיקרו הצום נקבע ע"י הנביאים לכתחילה לאחר חורבן בית ראשון, ונשאלה השאלה לנביאים כאשר התחילו לבנות את בית המקדש השני, האם צריך להמשיך לצום? על בית ראשון או להפסיק כי הבית בבנייה? הנביא עונה לעם ואומר שכן צריך להמשיך לצום אבל בהמשך יהיה לששון ולשמחה ולא נצטרך להמשיך לצום.

לפני שאנו מגיעים ליום הנורא הזה ישנה הכנה והחמרה הדרגתית, במנהגי ישראל, של שלושה שבועות שבהם בשלב ראשון, רק נמנעים מלשמוע מוזיקה ומתספורת ומלהתחדש בבגדים חדשים וכדומה... עם תחילת חודש אב והתקרבות לתשעה באב עצמו עולים מדרגה נוספת של אבלות וגם האיסורים עולים דרגה, איסור אכילת בשר ושתיית יין, כיבוס בגדים וכו'. וישנם מנהגים שונים של עדות ישראל שכולם יסודותם בהררי קודש. ישנם קהילות שצמים כל שלושת השבועות מי"ז בתמוז עד תשעה באב^[1] חוץ משבתות כמובן. אצלנו בקרב יהודי אתיופיה נהגו לצום^[2] עשרה ימים מראש חודש אב, דהיינו המשיכו לצום מספר ימים גם אחרי תשעה באב^[3], כמובן בראש חודש ובשבת לא צמו.

כשרואים את כל מנהגי האבלות המיוחדים הללו מיד מתעוררת השאלה הנוקבת: למה צמים על העבר?! בית המקדש נחרב לפני 1951 שנה! למה צריך להמשיך לצום? למה לבכות על "חלב שנשפך"?! זה כבר מזמן מאחורינו, למה להזיל דמעות בעניין?! מה יעזור?! עונה על כך מחבר הספר נתיבות שלום (אדמו"ר מחסידות סלונים) כך: שישנם שני סוגי בכיות, יש בכיה רגילה- בכיה על העבר היפה והכיף שהיה, מה שנקרא להתרפק על העבר. אבל יש גם בכיה אחרת, בכיה של תקוה לעתיד! בכיה שאומרת שאני לא עצוב על מה שהיה ונגמר, את זה כבר לא אוכל לשנות, אלא אני עצוב עד כדי כך שאני לא יכול להמשיך יותר כך, לא יכול להשלים עם המצב הקיים, עם המציאות הזאת, עם המצב שאין בית מקדש, לא יכול להמשיך לחיות עם זה, מתוך הניסיון שלנו ללמוד מהו בית המקדש, מהי מעלתו העצומה ואיך בהיעדרו אנחנו כולנו רק חצי חיים באמת, או אז אנחנו מצליחים קצת להרגיש את החיסרון העצום של בית המקדש, משתוקקים ומתגעגעים לחיים הכבירים ומלאי הכוחות שייתכנו רק שקיים בית מקדש, כי זה עיקר ומקור כוחות החיים שלנו באמת ולהבדיל גם עיקר הסיבוכים שיש לנו בחיי הפרט ובחיי האומה הכל זה כתוצאה מזה שאין בית מקדש, שאין את הלב הרוחני הכביר הזה שמזרים כוחות רוח וחומר אין סופיים למרחבי החיים שלנו, ואנחנו כל כך רוצים לעסוק במהות של החיים. לכן אנו בוכים לא בכי שעיקרו הוא צער אלא בכי של תקוה שאומר: "אבא" אני לא יכול להמשיך לחיות כך, כאיבר מדולדל וחסר חיים ועוד יותר לא יכול לחיות ככה שהשכינה בגלות שהשכינה בוכה, ולכן אנו רוצים בית מקדש!! ועוד נקודה אחת אולי החשובה ביותר, לפני שאנחנו בוכים, נזכיר לעצמנו על מה ולמה נחרבו שני בתי המקדש ומה אנו צריכים לתקן בכדי שיבנה בית המקדש השלישי במהרה בימנו. הסיבה לחורבן הבית השני היא שנאת חינם שהייתה בעם ישראל בדורות שלפני החורבן. והנה מחורבן בית שני חלפו לא 70 שנה אלא כבר 1951 שנה. ואמנם חזרתנו לארצנו מלמדת שחלק ניכר מן החטא כבר תוקן. אך עדין כל עוד לא נבנה בית המקדש השלישי סימן הוא שיש לנו עוד מה לתקן. ואם החטא היה שנאת חינם, התיקון צריך להיות תיקון חברתי, לדעת להיות ולחיות ביחד "בבית שלנו" עם כל השוני התרבותי, החברתי והתפיסות השונות. להבין שכולנו חלק מגוף אורגני אחד ואם מישהו נפגע, אז הגוף כולו נפגע. ואכן החברה הישראלית עוברת תהליכים חיובים ואנחנו במגמת עליה ואמנם יש קשיים, אך כך זה תמיד כשעולים, זה דורש אומץ והתגברות על הקשיים... בעזרת ה' שתתקיים בנו נבואת יחזקאל וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָׂר^[1]ֽ ואז יהיה לכולם מקום בלב לכולם.

ונזכה לגאולה השלמה כפי שמובטח בנבואת זכריה:  כֹּֽה אָמַ֞ר ה' צְבָא֗וֹת צ֣וֹם הָרְבִיעִ֡י וְצ֣וֹם הַחֲמִישִׁי֩ וְצ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י וְצ֣וֹם הָעֲשִׂירִ֗י יִהְיֶ֤ה לְבֵית יְהוּדָה֙ לְשָׂשׂ֣וֹן וּלְשִׂמְחָ֔ה וּֽלְמֹעֲדִ֖ים טוֹבִ֑ים וְהָאֱמֶ֥ת וְהַשָּׁל֖וֹם אֱהָֽבוּ^[1].

נתנחם בבניין בית מקדשינו אמן.